זילברמן נמנה עם החבורה שהקימה את להקת כוורת והשתתף במסגרתה בכתיבת מערכונים,.[5] ב-1971 השתתף בכתיבת היצירה "הסיפור המחריד על הילד מברזיל" עם דני סנדרסון, אלון אולארצ'יק, מאיר פניגשטיין, ודייוויד שנן שהוקלטה תחת שם ההרכב "מקהלת השפלה בניצוחו של חולילו לומברטה ובהדרכתו". במסגרת זו השתתף בכתיבת השיר "המגפיים של ברוך". השתתף במופע וכתב חלק מאופרת הפופ של כוורת "סיפורי פוגי" ב-1972. זילברמן למד קולנוע במשך שנתיים באוניברסיטת דרום קליפורניה והפסיק את לימודיו עקב מלחמת יום הכיפורים, במהלכה חזר לישראל להופיע עם להקת הנח"ל בפני החיילים בחזית.[6] בשנת 1973 היה הקריין המספר בלהיטי כוורת והשתתף בכתיבת "המגפיים של ברוך", "ככה היא באמצע" ו"אוכל ת'ציפורניים". מאוחר יותר כתב מילים לזמרים אחרים, בהם לצביקה פיק את "אל תיתן ליאוש", לדני סנדרסון את "היא חולה" וליגאל בשן את השיר "דודה ודוד".

ב-1975 שיחק בסרט הפולחן "גבעת חלפון אינה עונה" בתפקיד החייל וסרמן הקורא מן הספר "על כל שאלה תשובה" מאת יצחק לבנון ומתלונן שקיבל מכה "ישר בשן הכואבת". במחצית השנייה של שנות השבעים עסק זילברמן בפרסום והיה לצד אלכס אנסקי הקופירייטר במסע הבחירות של תנועת הליכוד ומנחם בגין בבחירות 1977.

ב-1978 היה זילברמן ממקימיה ומראשוני המשתתפים הקבועים של תוכנית הטלוויזיה החינוכית "זהו זה!". הוא כתב את כל תסריטי התוכנית בשנה הראשונה לקיומה, קבע חלק מעקרונותיה ואף בחר את שם התוכנית. הוא הגיש בה את פינת "מפלצת הקולנוע".

ב-1979 היה עוזר במאי ראשון ואף הופיע בסרטו של אסי דיין "שלאגר" ביחד עם עפרה חזה והגשש החיוור. בסרט זה מגלם זילברמן את דמותו של סטודנט יורם חובב קולנוע שאביה של עופרה חזה מייעד לה, בעוד היא מעדיפה בילויים בדיסקוטק עם חברה הזמר. כמו כן שיחק בסרטים "עם ישראל חי" מ-1981, "כוח משיכה" ו"עבודה בעיניים" ובתוכנית הטלוויזיה "עמק הנהר האדום" לה כתב את קטעי הקישור הקומיים. בשנים 81–1980 כתב טורים למקומון ערב ערב באילת. לאחר מכן שימש מספר חודשים כמפיק ועורך המקומון "אפרופו אילת" עד לסגירתו.

בתחילת שנות השמונים החל זילברמן לעבוד עם דודו טופז. הוא כתב לטופז מערכונים שונים כגון "טיול בשבת" (מוכר בשם "משה והאורנג'דה") והופיע כחלק מהצוות באחדים משעשועוני הטלוויזיה של טופז.

זילברמן הופיע במופעי בידור רבים ובתוכנית ההומור "יתוש בראש" בגלי צה"ל. הוא שיחק בסרטי המתיחות "מצלמה בלי בושה" של יהודה ברקן ב-1988, "עבודה בעיניים" של יגאל שילון ב-1989, ביים והשתתף בסרט מתיחות לילדים בשם "אחד באפריל" בשנת 1989 והופיע מספר פעמים יחד עם בנו דין זילברמן בתוכנית הטלוויזיה לילדים "הופה היי". כמו כן הנחה שעשועון טלוויזיה בשם "שעשעועית" בנושא אוכל. במהלך השנים היה מבקר מסעדות בעיתונים וגם ברדיו בתוכנית "מקום טוב באמצע" שם גם הגיש פינת קולנוע.

זילברמן היה מראשוני הסטנדאפיסטים הישראלים, ואחת מתוכניותיו המוצלחות הייתה "ערב בלי אשתי", אותה הציג 600 פעם ברחבי המדינה. ב-1998 נפרד מאשתו, חוקרת הספרות דורית זילברמן. בשנת 2000 השתתף בסדרת הדרמה הטלוויזיונית "לתפוס את השמיים" בתפקיד עורך דין הלוקה בדיבורו.

באותה שנה עזב את ישראל ועבר לגור בלוס אנג'לס, שם התגורר עד פטירתו. אמו ודודו התגוררו גם הם בחוף המערבי. בלוס אנג'לס החל לעבוד כבעל דוכן נייד לממכר קפה ועוגות. לאחר מכן נכנס כשותף למסעדה ישראלית ושימש כנהג לימוזינה. בנוסף, סיפק ייעוץ עסקי ופרסומות לערוץ הישראלי בחו"ל. בתחום הכתיבה הפיק מאמרים למגזין רכב, שימש במשך שנתיים כעורך השבועון "ידיעות אמריקה", מוסף החוף המערבי של "ידיעות אחרונות" וכתב במשך שנים מדור שבועי בשם "מסיר המסכות", לעיתון הקהילה היהודית המקומית. לבסוף החליט לשלב בין נסיעות לבין הופעות בפני קהל והקים חברת תיירות בשם "זילברטורס", במסגרתה הדריך קבוצות של תיירים ישראלים בקליפורניה. בשנת 2011 השתתף בתוכנית הריאליטי "חי בלה לה לנד", במסגרתה סייר עם הזמרת זהבה בן, בנה הקטן בן ואחותה הזמרת אתי לוי בלוס אנג'לס. בארצות הברית הספיק גם להתחתן ולהתגרש.

ב-13 בינואר 2014 נפטר בפתאומיות בארצות הברית, לאחר שלקה בלבו.[7] הוא נטמן בבית עלמין יהודי בלוס אנג'לס והותיר אחריו שתי בנות ובן מרעייתו הסופרת ועורכת הדין דורית זילברמן.

בספטמבר 2015 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי, "יומנו של מוישה", שכתב זילברמן בחייו. אביגיל, בתו של מנחם, מימנה את פרסום הספר באמצעות פרויקט מימון המונים.